כאשר אתה לווה כסף מבנק או מוסד פיננסי אחר, זה נקרא הלוואה. הלוואות כאלה מונפקות עם לוחות תשלומים ספציפיים. ועם פקיעת הסכם ההלוואה יש צורך להחזיר את מלוא הסכום כולל ריבית על שיעור ההלוואה.
היסטוריית הלוואות
כבר בימי קדם (לפני יותר מ-3000 שנה), אנשים הבינו עד כמה הלוואות יכולות להיות שימושיות ונוחות. ניתן היה ללוות כסף בריבית במצרים העתיקה, בבל ואשור. יתרה מכך, תנאי ההלוואות היו קשים מאוד לפני כמה אלפי שנים. הלווה, שלא הצליח לפרוע את ההלוואה במועד, הפך לעבד של נושה שלו. באותם ימים נלקחו הלוואות בעיקר לצורכי הישרדות. למשל, כדי שתהיה לאיכר הזדמנות לקנות תבואה ולספק למשפחתו מזון. או שהם היו הלוואות לצרכים חיוניים אישיים אחרים.
בימי קדם, ההיסטוריה של האשראי השתנתה מעט. במהלך תקופה זו של הציוויליזציה האנושית, המקדשים הפכו לנושים העיקריים, שפעלו כקרנות מילואים במקרה של כשל יבול. ברומא העתיקה, היה גם נוהג של הלוואות, שנקרא חור חוב. אם הלווה לא יכול היה לפרוע את חובותיו, הוא הוכנס לבור למשך חודש. במקרה שלא הגיעו קרובי משפחה ולא פרעו לו את ההלוואה במהלך חודש זה, הפך הלווה לעבד של המלווה למשך שלוש שנים. באותו עידן, הלוואות נלקחו יותר ויותר לא רק לצרכים אישיים, אלא גם לתמיכה כלכלית במסחר.
בימי הביניים, רשויות הכנסייה התנגדו באופן פעיל להלוואות, וראו בהן מנהג חוטא. בשנת 1179, האפיפיור אלכסנדר השלישי אף הציג איסור על הנפקת הלוואות בריבית. אם האיסור הזה הופר, ניתן היה לנדות אותם מהכנסייה, מה שהיה באותה תקופה עונש חמור ביותר. ובשנת 1274, האפיפיור גרגוריוס העשירי החליט לחלוטין לגרש את כל אלה שהפרו את האיסור על הלוואות מהמדינה. אך מההגבלות הללו לא יצא דבר, שכן החלו להשתמש בשטרות במקום הלוואות סטנדרטיות. כתוצאה מכך החלו לקבל רווחים במסחר בניירות ערך, ולא במתן כסף. החל מהמאה ה-14, שטרי חליפין המשיכו לשמש במדינות אירופה במשך יותר ממאה שנה.
הבנקים המסחריים הראשונים הופיעו באירופה במאה ה-16. באותה תקופה, השפעת הכנסייה על המדינה כבר לא הייתה כל כך חזקה, מה שאומר ששום דבר לא מנע את הופעתם של ארגונים פיננסיים המנפיקים הלוואות בריבית. השלטונות לא ניסו לאסור את העיסוק בהלוואות, אלא ניסו להסדיר מערכת זו באמצעות קביעת הריבית המקסימלית המותרת. ובהדרגה השיעור נעשה נמוך יותר ויותר. בתחילה הוא נקבע על 10% לשנה, לאחר מכן הוא ירד ל-6%. וזה קרה בכל מדינות אירופה. זה נעשה יותר למען האינטרסים של האצולה, נציגיהם הם שהחלו לעתים קרובות לקחת הלוואות כדי לרכוש פריטי יוקרה או להתחיל סוג של סכסוך צבאי פנימי.
במהלך המהפכה התעשייתית, ההלוואות הפכו דומות ככל האפשר להלוואות המודרניות. במקום מרבים, הופיעו בנקים מסחריים מן המניין עם רשת סניפים. ובתום מלחמת העולם השנייה החלו ההלוואות לצרכן להתפתח באופן פעיל, כאשר הבנקים החלו לפתח את שוק ההלוואות הפרטיות.
עובדות מעניינות
- חוק האשראי הראשון הועבר על ידי המלך הבבלי חמורבי. לפי גזירה זו, ניתן היה לגבות מהלווה ריבית של לא יותר משליש מסכום ההלוואה. אם המלווה הפר כלל זה, עלול להידרש להחזיר את מלוא החוב ללווה.
- הסופר המפורסם אלכסנדר דיומא, שהוא מחבר שלושת המוסקטרים ומספר ספרים נוספים, קיבל פעם את הכינוי "החייב הנצחי". בשנת 1852, בית המשפט של פריז קיבל תביעות של 53 נושים, הסכום הכולל של החוב היה 107 אלף פרנק. עם זאת, לסופר עצמו לא היה אכפת הרבה, הוא הצליח לברוח לבריסל.
- זה היה הנוהג של האינדיאנים של קוואקיוטל להתחייב בשמם. ועד שתפרע ההלוואה אין לפנות ללווה בשמו.
- באיטליה, יש בנק שמנפיק הלוואות מובטחות בפרמזן. בהתחשב בכך שעם הזמן הגבינה הזו רק מתייקרת יותר, התחייבות כזו מועילה למדי לבנק.
- הפרסומת הראשונה לאשראי צרכני הומצאה על ידי כריסטוף תורנטון האמריקאי בשנת 1730. הוא מכר רהיטים והציג את האפשרות ללקוחות לשלם פעם בשבוע לאחר הרכישה, ולא בבת אחת.
בעולם המודרני, הלוואות הן עמוד השדרה של הכלכלה. קניית בית ורכב, תשלום שכר לימוד ועוד הוצאות צרכניות רבות מתבצעות באמצעות קבלת הלוואות בריבית. ובעסקים ובייצור, אי אפשר להגיע לפיתוח דינמי של החברה ללא הלוואות. לכן יש הלוואות בהווה ויהיו גם בעתיד, בלעדיהם הכלכלה העולמית כבר לא תוכל להתקיים.
